החלטה בתיק רע"א 9262/12

1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד"ר ד' אבניאלי) בהפ"ב 35396-09-12 מיום 22.11.2012, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לאישור פסק בוררות.

2.        בין הצדדים נכרת ביום 20.8.2008 הסכם מכר, שכלל תניית בוררות. ביום 26.9.2009 חתמו הצדדים על שני מסמכים: הראשון - "תוספת לחוזה מכר מיום 20.8.2008" (להלן: התוספת); השני - "נספח לתוספת חוזה מכר מיום 20.8.2008" (להלן: הנספח). בסעיף 6 לנספח קבעו הצדדים כי "הוראות התוספת להסכם ונספח זה, נעשו כפתרון בהסכמה למחלוקת שנתגלעה ביניהם". כן נקבע בסעיף ש"מוסכם על הצדדים כי הוראות התוספת לחוזה המכר והוראות הנספח לתוספת לחוזה המכר יקבלו תוקף של פסק בוררות בהסכמה". בסעיף 6(3) לנספח הסכימו הצדדים כי "פסק הבוררות לא יוגש... לאישור בית המשפט אלא אם מי מהצדדים יפר את הוראות חוזה המכר ו/או התוספת ו/או הנספח הפרה יסודית". בסוף הנספח נכתב תחת הכותרת "אישור", כך:

"אנו הח"מ, עו"ד עמוס בר מור - בורר ועו"ד מושיק פלדמן - בורר, מאשרים כי האמור לעיל מהווה פסק בוררות כמשמעות המונח בחוק הבוררות שהתקבל בהסכמה בינינו לאחר קיום הליכי בוררות בין הצדדים הנקובים לעיל".

3.        כשלוש שנים לאחר מכן, ביום 11.10.2012, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור המסמכים המפורטים לעיל כפסק בוררות. לטובת שלמות התמונה יצויין כי בקשתם של המשיבים לדחיית הבקשה על הסף נמחקה הואיל והמשיבים לא פנו בבקשה לביטול פסק בוררות על פי סעיף 23(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

4.        ביום 22.11.2012 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת האישור, בקובעו כי המסמכים עליהם מבוססת הבקשה אינם מהווים פסק בוררות. בית המשפט ציין כי הנספח מהווה למעשה, כפי שמעידה כותרתו, נספח להסכם. כן הובהר כי המסמכים אינם מפורטים ובהירים די הצורך, ואף אינם כוללים כל הוראה אופרטיבית וחד משמעית אשר ניתן לתת לה תוקף ולכפות את ביצועה בהוצאה לפועל. עוד קבע בית המשפט כי מן הבקשה לא ניתן להבין אם בשלו התנאים לאישורו של "פסק הבוררות" כפי שהסכימו הצדדים בסעיף 6(3) לנספח. בית המשפט סיכם והבהיר שמאחר שהמבקשת לא טרחה לנמק את בקשתה כדבעי ומכיוון שהמסמכים שהתבקש אישורם "לוקים בחסר" - דין הבקשה להידחות. בית המשפט השית על המבקשת הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 7,500 ש"ח, זאת "בנסיבות העניין ולאור העובדה שהבקשה הצריכה התעמקות מיותרת במסמכים והיא נעדרת פרטים בסיסיים".

5.        המבקשת דנן לא השלימה עם ההחלטה לעיל ופנתה בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה. במסגרת בקשתה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בהחלטתו לנוכח הסכמתם המפורשת של הצדדים כי המסמכים מהווים פסק בוררות. כן נטען כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, פסק הבוררות כולל הן את חוזה המכר עצמו והן את התוספת והנספח. עיון בחוזה המכר מלמד לטענתה כי זה אכן כולל הוראות אופרטיביות שאותן ניתן לאכוף. כן נטען כי ממילא התוספת קובעת הוראות אופרטיביות ביחס למועדי התשלום, הסכומים לתשלום ואופן חישובם. כמו כן מלינה המבקשת כנגד הקביעה כי היא לא הראתה שהתקיים התנאי לפיו ניתן לבקש את אישור ההסכם אם יפר צד את הוראותיו הפרה מהותית. המבקשת מפנה בנקודה זו להוראת תקנה 80 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי "אין בעל דין חייב לפרש בכתב הטענות שתנאי מוקדם פלוני הדורש לעניינו נתקיים". אשר על כן טוענת המבקשת כי קיימת חזקה לטובתה כי התנאי המקדמי אמנם התקיים, ובאם סברו המשיבים כי התנאי לא התקיים, היה עליהם לפעול בהתאם להוראות הדין. לבסוף נטען כי שגה בית המשפט כאשר חייב את המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בהתחשב בהסכמה המפורשת של הצדדים להסכם ובכך שהבקשה הוגשה בהתאם להוראות הדין.

6.        לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, זאת מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. בראש ובראשונה, המבקשת כלל אינה מפרטת בבקשתה מדוע זו מצדיקה מתן רשות ערעור. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו, למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003)]. מכל מקום, ממילא איני סבור כי הבקשה מעוררת שאלה כללית או כי יהיה בדחייתה כדי להסב עיוות דין למבקשת. בית המשפט המחוזי יישם פסיקה מוכרת ומושרשת על נסיבותיו המיוחדות של המקרה הקונקרטי והגיע אל המסקנה כי דינה של בקשת האישור להידחות מחמת שאין לפניו "פסק בוררות" [ראו, למשל: ע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי, פ"ד לא(3) 339 (1977); ע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס, פ"ד מה(4) 828 (1991); רע"א 2561/12 יגר נ' אופיס טקסטיל בע"מ (טרם פורסם, 9.7.2012); רע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי (טרם פורסם, 25.12.2012) (להלן: עניין איבגי)]; סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהלכרך ב 755-753 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. יתר על כן, יש לזכור כי דרכה של המבקשת לבקש ולקיים את תניית הבוררות בין הצדדים פתוחה לפניה, כך שממילא אין בדחיית הבקשה דנן כדי לסתום את הגולל על זכותה לברר כהלכה את טענותיה המהותיות כנגד המשיבים.

7.        לגופו של עניין; הגם שהטענה כי מסמך מסוים שהוגש לבית המשפט לאישור כלל אינו מהווה "פסק בוררות" ראוי שתישמע במקרים נדירים "בהם התשתית העובדתית, ובראש ובראשונה לשון המסמך, מאפשרת מרחב טיעון (ומרחב פרשנות) בדבר אופי המסמך כפסק בוררות" (ראו: עניין איבגי, בפסקה 19 לפסק דיני), נוטה אני לדעה כי בנסיבות המקרה החלטתו של בית המשפט המחוזי מוצדקת. צדדים להסכם אינם יכולים לצפות מבית המשפט לנבור בחוזים שערכו ולחלץ מהם הוראות אופרטיביות כפסק בוררות. אכן, "עצם היות מסמך בכתב, ואפילו חתום על ידי הבורר, אינו הופך אותו לפסק. הואיל ולפי הוראת סעיף 23(ב) לחוק הבוררות פסק בורר שאושר על ידי בית משפט, דינו לכל דבר ועניין (פרט לערעור) כדין פסק דין של בית משפט, צריך גם שהפסק יכיל 'הוראה אופרטיבית ברורה וחד משמעית, שאפשר לתת לה תוקף ולכפות את ביצועה בהליכי הוצאה לפועל'" (ראו: אוטולנגי, בעמ' 753). מובן הוא כי לא כותרת המסמך היא שמקנה לו את מעמדו כ"פסק בוררות". הקובע לעניין סיווג המסמך הוא טיבו (שם). המסמכים שלפנינו מהווים הסכם, וליתר דיוק - נספח ותוספת להסכם. כבכל חוזה, המסמכים דנן קובעים חיובים - ובמובן זה ניתן לסבור כי אמנם קיימות בהם הוראות אופרטיביות (הם החיובים). זאת, בדומה לפסק בוררות שמעניק לנפגע מהפרה סעד של אכיפה חוזית. אלא שהקושי הטמון כאן מתבטא בכך שכלל אין זה ברור היכן מסתיים ההסכם והיכן מתחיל "פסק הבוררות" הנטען. המבקשת שהגישה את בקשת האישור טוענת כי פסק הבוררות הוא למעשה הסכם המכר כולו, על כלל הוראותיו. אולם סעיף 6 לנספח קובע במפורש כי "הוראות התוספת להסכם ונספח זה, נעשו כפתרון בהסכמה למחלוקת שנתגלעה ביניהם". צירוף הנסיבות המתואר מביא לכך כי האפשרות לראות בנספח ובתוספת (ולעמדת המבקשת - גם בהסכם) משום "פסק בוררות" היא מוקשית. בשולי הדברים אעיר כי דומה ש"פסק הבוררות" הנטען מהווה מעין פסק פשרה על יסוד הסכמה שהושגה בין הצדדים עקב מחלוקת שנתגלעה ביניהם. הגם שיש לעודד צדדים לבוררות להגיע לפשרות, יש להקפיד כי פסק הפשרה יהיה בהיר ובר ביצוע על ידי רשויות ההוצאה לפועל (ראו והשוו: ע"א 194/74 יעקב קוחנובסקי ובניו, קבלני בנין בע"מ נ' יהודה ג'רבי, מפעלי בניה בע"מ, פ"ד כט(1) 717 (1975) (להלן: עניין יעקב קוחנובסקי ובניו). ובמילותיה של אוטולנגי בהקשר זה:

"על ביהמ"ש להקפיד ולוודא, בטרם ייתן לה גושפנקא של פסק דין, שהפשרה ניתנת לביצוע ע"י רשויות ההוצאה לפועל. חוסר בהירות בעניין זה עלול לגרום לסיבוכים חדשים ולהתדיינויות נוספות בין הצדדים. במקרה של פשרה כזו, מוטב לבטל את התביעה מאשר ליתן לה תוקף של פסק דין" (שם, בעמ' 776).

8.        קושי נוסף בהתייחסות אל המסמכים המדוברים כאל "פסק בוררות" מצוי בעובדה שהצדדים התנו וקבעו - זאת במסגרת סעיף 6(3) לנספח - כי פניה לבית המשפט לצורך אישור "פסק הבוררות" תיתכן רק כאשר "מי מהצדדים יפר את הוראות חוזה המכר ו/או התוספת ו/או הנספח הפרה יסודית". כאמור, למעלה משלוש שנים חלפו מאז חתמו הצדדים על הנספח, וכלל אין זה ברור האם הופר ההסכם אם לאו (ובאופן יסודי), ואם בוצעו החיובים על פיו או לכל הפחות מקצתם. על כך יש להוסיף כי הסכם המכר כולל תניית בוררות מפורשת לפיה "מוסכם בין הצדדים כי מחלוקות שיתעוררו ביניהם בכל הנוגע לחוזה זה ו/או כל העולה ו/או נובע ממנו יובאו להכרעתם של באי כוח הצדדים". בהתחשב בקיומה של תניית הבוררות ובשים לב למגבלה שניסחו הצדדים עצמם על האפשרות לפנות לבית המשפט לשם אישור "פסק הבוררות" - צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין ביכולתו לאשר את המסמכים כ"פסק בוררות". מובן הוא כי אין לצפות מבית משפט של בוררות לדון במסגרת הליך של אישור פסק בוררות בשאלה האם אמנם התקיים התנאי לפיו הופר הסכם הפרה יסודית אם לאו - זאת שעה שהצדדים הביעו דעתם במפורש כי כל הסכסוכים הנובעים מההסכם יובאו להכרעתם של באי כוחם (ראו והשוו לנסיבותיו של עניין יעקב קוחנובסקי ובניו, בפרט בעמ' 721-719).

           בשים לב לכל האמור לעיל, איני סבור כי בית המשפט המחוזי שגה באופן שבו יישם את הדין על נסיבות המקרה, ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו.

9.        לבסוף, אשר להשתת ההוצאות על המבקשת - הלכה נודעת היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית [ראו, למשל: ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (טרם פורסם, 14.5.2008), פסקה 52 לפסק דיני]. לא השתכנעתי כי מקרה זה מצדיק סטייה מן האמור.

10.      אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, משלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ב' בשבט תשע"ג (13.1.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: